אם את המשפט האחרון קראתם מתוך קוצר נשימה מתגבר, הרי שצר לי, אבל לא איש בשורות אני, כי כל התחזית הלא ממש נעימה הזאת, מתבססת על כך שהמלחמה תסתיים עד ל-30 ביוני…
כלומר, בהנחה שממשלת ישראל מנהלת מדיניות מכוונת של הארכת המלחמה כדי להימנע מעיסוק בשאלות יסוד כמו “היום שאחרי” או הצורך בהקמת ועדת חקירה, הרי שגם את התחזית הרעה הזאת יצטרך בנק ישראל להרע עוד יותר, בעוד כמה חודשים – עם התמשכות המלחמה וירידה נוספת בדירוג האשראי.
אם אכן כך יהיה, הרי שהקיטוב רק ילך ויעמיק: כבר עתה נחלקת המדינה בין מי שבקושי הצליחו לעמוד בעלות הקניות בסופרמרקט לקראת החג, לבין מי שהחשש הגדול ביותר שלהם במהלך הפסח, הוא העומס בנתב”ג. בישראל, בגלל המבנה הפוליטי המיוחד שלה, מתנגדי הממשלה שייכים (בהכללה כמובן) לאופוזיציה, בעוד שתומכיה (שוב, תחת אותה הכללה) מגיעים מקרב בעלי ההכנסה הנמוכה יותר, אבל אולי גם זה ישתנה בקרוב.
מה שבטוח הוא שהאופק התעסוקתי שפתוח בפני מי שלא רואה את עתידו בתעשיות הביטחוניות, עלול להצטמצם – נתון שיש בו בכדי להגדיל את בריחת המוחות מישראל (כבר היום שיאנית העולם בהגירה של מומחים לתחומי הבינה המלאכותית, תואר שאין מפוקפק ממנו), תהליך שמענן עוד יותר את שמי המשק.
התעשיות הביטחוניות הן חריגות לטובה: הבעיה העיקרית שלהן עתה היא איך לעמוד בביקוש הגואה נוכח התערערות מצב הביטחון בעולם. מדינות שבמלחמות האחרונות שנערכו בגבולותיהן עוד השתמשו בחרבות, הפכו לצרכניות של מערכות הגנה מתוחכמות. למעשה, גם אם יסגרו המפעלים הביטחוניים את מחלקות השיווק שלהם, לא תחסר להם עבודה בשלוש עד חמש השנים הקרובות.
לו היה בעל מחשבה מקורית אחד סביב שולחן הממשלה, אפשר שהיה מציע לגייס את החרדים לשירות לאומי של שלוש שנים במפעלי התעשיות הביטחוניות. היכן שחרדיותם לא תעמוד למבחן. אלא שאז הייתה נחשפת הסיבה האמיתית ל”תורתם-אומנותם”: שימור תלות הציבור במסגרות הפוליטיות שלו ונאמנותן של אלה לממשלה הנוכחית.
