הפגנות הענק החלו לאחר מעצרו של ראש עיריית איסטנבול אקרם אימאמוגלו ב-19 במרץ, באשמת שחיתות וטרור – האשמות שהוא דוחה על הסף, וארגוני זכויות אדם מגדירים כמונעות מסיבות פוליטיות. עוצמת ההתפרצות הציבורית, ובראשה צעירים רבים, הפתיעה את כל הפרשנים בטורקיה שהעריכו עד כה שבני הדור הזה התרחקו מפוליטיקה, בעיקר אחרי אירועי המחאה בפארק גזי בשנת 2013 וניסיון ההפיכה הכושל בשנת 2016.
“לאנשים פשוט נמאס – מהממשלה, מהמצב הכלכלי ומהחדשות הרעות שנוחתות עליהם מדי יום”, תיארה אחת הפעילות שהפכה לסמל ברשתות החברתיות. לדבריה, הצעירים מבינים כי מדובר במאבק רחב על ערכי הדמוקרטיה, ולא רק על פוליטיקאי כזה או אחר.
לצד תומכי מפלגת האופוזיציה המרכזית (CHP), הפגנות רבות משכו גם קבוצות אחרות כמו לאומנים וכורדים – קואליציה נדירה במציאות הפוליטית הטורקית. בטורקיה מברכים על כך שסוף סוף קמה תנועה שמשקפת את הדעה של רוב הציבור, אך יחד עם זאת, יש גם מי שמביעים הסתייגות מהרטוריקה הלאומנית שהושמעה בחלק מההפגנות.
