באחד הקטעים המשמעותיים, מתוארת פניה של “בת ציון” אל פנחס רוטנברג בדיאלוג פיוטי: “עברי, פנחס, הגידה לי, מה פעלת בארץ?” – רוטנברג משיב לה בתיאור חזוני, כמעט תנ”כי, של מעשיו: “לערייך נתתי אור, וכפרייך מושבותייך… והירדן והירמוך את”. במילים פשוטות – מתל אביב ועד הגליל, התחברו היישובים העבריים לאור. לא מדובר רק בחשמל, אלא באור במובנו הרוחני: תקווה, תחייה, קידמה. הרעיון הפשוט לכאורה של הדלקת נורה בבית הופך לסמל של עצמאות, של שחרור, של חירות לאומית. בדיוק כמו בפסח.
כך בהגדה מופיע, למשל, עיבוד מחוייך לפיוט “אחד מי יודע”, אבל במקום ספירת סמלים דתיים, מונה ההגדה סמלים תשתיתיים:
“אחד – אני יודע: רוטנברג, הוא אחד!”
“שניים – שני כבלים בקו החוף!”
“שלושה – גנרטורים בירושלים!”
“ארבעה – דיזלים בתל אביב!”
המנגינה מוכרת, אך התוכן ציוני. רשת החשמל, לפי היוצרים, היא חלק אינטגרלי מסיפורו של העם היהודי בארץ ישראל. כל מנוע וכל כבל הם לא רק מכשיר טכני – הם שלב נוסף ביציאה מ”עבדות לחושך” אל “חירות של אור”.
